• Biennale 2020

גריד מקומי, 2019, רותם בנאי


צילום: הדר סייפן



מה


נייר ניאון; חיתוך, הדבקה


מי


רותם בנאי, ילידת 1985

למה


"רגע לפני שהשיכונים נעלמים מהנוף לטובת מגדלי מגורים נטולי זהות מקומית, אני מנסה לשים דגש על האסתטיקה של הנוף העירוני הישראלי. השיכון, לכאורה מבנה חף מאסתטיקה, הוא בליל של תריסים, סורגים, מזגנים ודודי שמש. דווקא מתוך כל אלה נוצרת אסתטיקה ייחודית, שמבטאת מרקם אנושי וחי. בחזית מבנה השיכון האחיד וחסר האופי מתקיימים כל כך הרבה ניגודים, אלתורים ובלאגן, עד שנוצר מעין גריד מרתק והרמוני, שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי.


הנייר בצבעי הניאון הזועקים משמש בדרך כלל כמצע לצורך הדפסה של כרזות פרסום להופעות שונות, והוא חלק מהנוף העירוני היומיומי, של לוחות מודעות עמוסים ומתקלפים. כשנתקלתי בחבילת הדפים האלה בחנות לציוד משרדי הרגשתי שיש בצבעים הבוהקים כוח רב והוא בעל פוטנציאל להיות יותר ממצע לדיו שחור. בעבודה עם הניירות הבנתי שלרוויה המוגזמת שלהם יש אפקט מיוחד כשהם יחד – הם זועקים שיסתכלו עליהם, על סף הסינוור, וביכולתם להוציא כל דימוי מתחומי הריאליזם. המפגש בין האיכויות האלה של נייר הניאון לבין הדימוי של חזיתות השיכון המוכר והאפרורי יוצר להרגשתי ניגוד מעניין, אשר מצליח להאיר באור חדש ועדכני את הדימוי המוכר והישראלי כל כך.


נולדתי בקיבוץ ובגיל צעיר עברתי עם אימי לתל אביב. את הילדות שלי עברתי בין תל אביב לביקורים תכופים אצל המשפחה בקיבוץ, כך שלמרות שהייתי "עירונית" תמיד הסתכלתי גם קצת מהצד על העיר הגדולה, לפעמים בחשדנות, לפעמים בסלידה ולפעמים באהבה. ההבדל בין העיר לקיבוץ גרם לי להתעניין במרקמי החיים השונים שבני אדם מייצרים ובכל הביטויים של צורות חיים אלה סביבי. עם כל אהבתי הרבה לטבע ולנופים של הארץ למדתי עם השנים למצוא גם את היופי הרב שקיים בנוף העירוני. יופי מחוספס יותר, שלעיתים סמוי מן העין, כזה שצומח דווקא מתוך העומס, הצפיפות והפיח של העיר".



איפה


העבודה מוצגת בביתן הזכוכית, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב, מוז"א – מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

מחכים לכם ביום שאחרי!


הביאנלה לאומנויות ולעיצוב - חשיפה ראשונה


322 צפיות