דיאלוגים: ביתן הזכוכית

פרק הדיאלוגים של הביאנלה כולל כ־150 יצירות, המשולבות בתצוגות הקבע בביתני הקרמיקה, נחוּשתן, הזכוכית ואדם ועמלו. מהלך אוצרותי זה מעניק לעבודות עכשוויות במה לעסוק בעבר ולדמיין אותו מבעד לראי ההווה. הדיאלוגים שנולדו מתוך מפגשים אלה שופכים אור על הדרכים שבהן תרבויות עתיקות, מסורות ומושגים ארכיטיפיים יכולים להטעין את המבע האמנותי בעת הנוכחית […]

בעבודה כפי שנכתב דפנה קפמן עוסקת בנושאים של מוות ואובדן תוך כדי דיאלוג עם ארון קבורה כבן אלפיים שנה, המכיל כלי זכוכית ששימשו בסעודות לכבוד המת. ענפי צמחים קוצניים, צרעות מתות ועלי עצים מחטניים, שעוצבו בזכוכית בחום הלהבה, מקשרים בין שבריריותה של הזכוכית לארעיות הקיום. רכיבי העבודה הדוממים, שכמו קפאו בזמן, משדרים תחושה של שקט וסופיות; ואילו מילותיו של אהרון ברק, שופט בית המשפט העליון לשעבר, המובלטות בתוך כתובית מוזיאלית של ממצאי קברים, מעניקות משמעות חדשה ליצירה בהדגישן את צרימת הזמן הגלום בה.

הנשמה, הנתפסת לרוב כהיבט בלתי מוחשי אך מכריע של הזהות האנושית, הייתה במשך מאות שנים נושא לחקירה פילוסופית, דתית ומדעית. בעידן שבו ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת שימור חלקי גוף לאחר מותו של אדם, דבורה מורג בונה בעבודה שימור נשמות מכונה לפס ייצור של שימור נשמות. הרעיון של נשמה נצחית והפוטנציאל לשמר אותה באמצעות הטכנולוגיה מעלים שאלות אתיות מורכבות הקשורות לטבעה של האנושות, לתפקיד הטכנולוגיה וליכולת שלנו לשלוט בה.

המפגש בין זכוכית לעופרת – חומרים בעלי תכונות מנוגדות – אינו חדש ביצירתו של אלדד שאלתיאל. בפריטים מתוך הסדרות קריעה וקיפולי עופרת הזכוכית – מוצק נוזל, שקוף, קשה ושביר, פוגש בעופרת – נוזל מוצק, מתכת אטומה, רכה וכבדה, בהיפוך תפקידים מפתיע: הזכוכית השקופה מעבירה את האור בעוד שהעופרת האטומה חוסמת אותו; העופרת הרכה עוטפת את יריעת הזכוכית השבירה, כאילו מגינה עליה. שתיהן מתייחסות לסכנה: הזכוכית, למרות עדינותה השברירית, עלולה להיות חדה ומסוכנת; ואילו העופרת ברכותה החמימה מרעילה את הבאים במגע איתה. התכונות המשותפות והמנוגדות הללו מעצימות את המפגש ביניהן ומושכות את הצופה לעולם שבו שבריריות וסכנה מתקיימות במקביל, אור וחושך מתמזגים וחומרים פורצים את גבולותיהם.

בעבודתם ממצאים מבקשים נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן (סטודיו רדיש) לאתגר את הדרכים שבהן חפצים מקבלים משמעות, באמצעות התערבות שנונה באוסף הקבע של ביתן הזכוכית. כדורי טניס ש"הסתננו" לתוך שטח המוזיאון ממגרשי הטניס הסמוכים, מועלים למעמד של פריטים מוזיאליים. מנותקים מהקשרם המקורי, בלויים ושחוקים, הם מוצגים לראווה לצד כלי זכוכית עתיקים שאף הם מעידים על דרגות בליה שונות, או לחלופין כדורי הטניס הפכו למחרוזת בקנה מידה אדריכלי. היוצרים מתייחסים אליהם כאל שרידי תרבות חומרית שמתחקים אחר פעילות אנושית, תוך כדי טשטוש ההבחנה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה.

האמנים והאמניות המציגים בביתן הזכוכית:

דינה אברג׳יל / שולי אגוזי / דפנה אלכסדרוני / ורד בבאי / יותם בהט / דניאלה בלאק־וייס / דנה בלום / שירלי בר־אמוץ / דינה ברמן / ענת גולן / נעמה דויטש / אופיר הללי / נגה הראל / עדן הרמן רוזנבלום / ליאור וג׳ימה / אסף וינברום / יסמין וינוגרד / עדן חברוני / נגה חדד / אסף חזי / טל חרמון / ניצן יולזרי / נטלי יצחק / היולי ליברמן / עינת לידר / דבורה מורג / רחל סטולר / ענת ספיר / מעין פייגין / קטיה איזבל פילמוס / דורון פישביין / עודד פרידלנד / יעל פרידמן / עידן פרידמן (סטודיו רדיש) / טל פרנקל אלרואי / קובי פרץ / דניה צ׳למינסקי / גד צ׳רני / ורד קמינסקי / אסתר קנובל / ליאורה קנטרביץ / דפנה קפמן / הדס רוזנטל / דן רייזנר / מריאנה רישקאדו / אלדד שאלתיאל / לאה שבס / לילך שטיאט / נעמה שטיינבוק (סטודיו רדיש) / דגנית שטרן שוקן / דינה שנהב / דניאלה שריה