• Biennale 2020

הגבינה בלי הבית, 2019, כוכבית בן עזרא גולדנברג


צילום: הדר סייפן



מה


פורצלן; בניית יד, צביעה, זיגוג


מי


כוכבית בן עזרא גולדנברג, ילידת 1976

למה


"מיצב קיר ובו שורות סדורות של רישומי פורצלן לדימוי קופסת גבינת קוטג', ובתוכו דימוי רומנטי של נוף בית-כפר משובש מתקלף וכתוש, כעבודת גובלן פרומה או כשטיח אוריינטלי מתכלה. מיצב הדן ביוקר המחיה ומצוקת הדיור והתפוררות של הגשמת חלום הבית, הפיסי והרעיוני, הפרטי והציוני. יוקר המחיה ומצוקת הדיור, עלו ב-2011 במלוא עוצמתם לסדר היום הישראלי, ב'הפגנת האוהלים' בדמות עיר אוהלים שהוקמה לאורכה של שד' רוטשילד, ובחרם הצרכני של 'מחאת הקוטג' כמחאה על העלייה המתמשכת במחירי המזון במדינה. הקושי הקיומי הישרדותי של ממש, והחלום לרכישת מעון ובית מתרחק ונגוז.


השטיח שמסמל מקום של בית, ותמונת הגובלן של נוף בתי הכפר הפסטורליים שנתלו כקישוטי קיר, מונכחים ברישומי הפורצלן הקוויים שאני רושמת. דימויי קראפט אלה מצויים במצבי התכלות והתפוררות שונים, לתוך דימוי הקוטג' המשוכפל והתעשייתי, כמוצר ומצרך פופולרי בישראל וכאידאה להגשמת חלום הבית. השכפול הוא מעוות, והבית שנטמע לתוך האורנמטיקה של שטיח אתני משובש. הקוטג', המוכר גם כ'גבינה עם הבית', מופיע כדימוי סדור שורות שורות ברפטטיביות פרזנטטיבית האופיינית למוצר מדף, אך במיצב הקרמי, הבית מתפורר, תלוש, חלול, ריק, מרומז, ולא נגיש לצרכן.


צילום: הדר סייפן


צילומים: הדר סייפן


ביצירתי אני מזקקת לעצמי קודים להבעה השעונים על מסורות התרבותיות-אמנותיות-עיצוביות שעליהן גדלתי (הפרסית והתורכית) ושהרכיבו את ילדותי. מתוך בדיקות אלו, אני מגיבה לסביבתי ומבטאת פרשנות אישית למחקר התרבותי-אנושי שמרתק אותי, ומלווה את עשייתי.


השטיח מסמן את הבמה המשפחתית שבה נמצאים רוב זיכרונותיי מבית אבי. לאחר מותו, יצרתי שטיחים מפורצלן בעובי של נייר במצבי התכלות והתפוררות שונים, ושימרתי אותם ברישומי צנצנות פורמלין הסדורות כבארון מעבדה. בסדרה זו אימצתי את מסגרת השטיח בניסיון לאחוז בזיכרון החומרי המשפחתי ולעצור את תהליך השִׁכחה. הסגנון העמלני, המאופיין עם עבודותיי, והבנוי תמיד מחזרה על יחידות דקיקות, שגם יוצרים משטחים דמויי טקסטיל, קשורים לתרבות האיראנית והתורכית שמלווים את חיי כאמנית, והמאבק הטכני עם החומר ממשיך את מלאכות היד וההווי הנשי הזכורות לי מסבתי ומאימי התופרת. אני מתייחסת לזיכרון המשפחתי המסורתי שהולך ונעלם ללא יכולת לשחזר אותו או להחיות אותו. פיסות שטיח כאנדרטה לזיכרון המתפורר או לשכחה. תוך התבוננות סקרנית ובוחנת בחברה ובסביבה שבה אני חיה ופועלת."


איפה


העבודה מוצגת במרכז רוטשילד, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב, מוז"א – מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

מחכים לכם ביום שאחרי!


הביאנלה לאומנויות ולעיצוב - חשיפה ראשונה


  • White Facebook Icon
  • White Instagram Icon
Biennale_Logo.png
Musa_Logo.png

2020 © כל הזכויות שמורות

למוזיאון ארץ־ישראל