• Biennale 2020

השיכונים של חיינו – מבט עירוני בביאנלה


קו רקיע, אבנר שר. מיצב חוץ על גבעה בלב המוזיאון. מבט אל מגדלי תל אביב. צילום: הדר סייפן



כתבה: עפרה פלמר גרנות


בשנים האחרונות העיר משתקפת אלי מכל מקום כמעט ואני מסתכלת על עניינים עירוניים בכל הזדמנות. זה מה שקרה כשביקרתי בביאנלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב במוזיאון ארץ ישראל.

התערוכה עוסקת במגוון נושאים, אבל אני הרכבתי את המשקפיים האורבניים שלי ואני מביאה לכם שיחות, מחשבות והתייחסויות לסוגיות עירוניות כפי שפגשתי בתערוכה, בתוספת המלצה חמה לבקר שם בעצמכם.



להתייחס למקום ולמרחב


נתחיל במקום עצמו. המקום הספציפי של הביאנלה היה אחד הדברים שמאוד העסיקו את האוצרים.

"מה היה ההבדל אם הביאנלה הזו, באותו נושא, הייתה מתקיימת במוזיאון ישראל בירושלים, בדנמרק או בהולנד?" מסביר לי בשיחה טלפונית יובל סער, אחד משני אוצרי התערוכה הראשיים - "היה לנו חשוב להתייחס למקום ולמרחב. למוזיאון עצמו, לחומריות המקומית, לעובדה שהמוזיאון נמצא בתל קסילה שהוא אתר ארכיאולוגי, בתל אביב, בישראל, במזרח התיכון .בתהליך הפיתוח של התערוכה "עשינו לאמנים סיורים במוזיאון והעבודות של האמנים מגיבות לחלל, למוצגים, לגאוגרפיה".

שאלתי את סער על היבטים של עירוניות בתערוכה - "היוצרים מגיבים למקום בו הם חיים. אנחנו מזמינים אותם להגיב למקום עצמו וזה לא מפתיע אותי שאחד הנושאים שמעסיקים אותם זה להתייחס לדבר הזה" (עירוניות). בנוסף, התערוכה עוסקת בנושאים שבין עבר לעתיד, במסורות ובפעולות שלא השתנו לבין תהליכים שמשתנים. עירוניות היא משהו שבשינוי וקשורה לתהליכים שמשתנים".

אחת העבודות הראשונות שתפגשו כשתגיעו למוזיאון ארץ ישראל היא קו רקיע של האדריכל והאמן אבנר שר.

"עבודת המגדלים מהדהדת את המגדלים של תל אביב וזה לא במקרה שהיא מוצבת במקום הזה" אומר סער.

היצירה ממוקמת על גבעה הצופה לתל אביב והיא מורכבת ממקבץ של מגדלים שטוחים. המבט שלנו קולט את העבודה ומתחבר למגדלי המגורים והמסחר שצמחו בעיר עצמה ונראים מרחוק.

חשבתי על השכונות החדשות שנבנות כאן ובכל מקום, על מגדלים מסיביים שמוקמים זה לצד זה, ללא זהות או ייחוד. ביצירה שלו, אבנר שר שותל בתוך המגדלים אזכורים ויזואליים לסוגיות חברתיות והיסטוריות שקשורות בתל אביב ובאזור שלנו, ככה שהוא לא משאיר את המגדלים שלו ללא ייחוד ובעצם מזכיר לנו להתייחס לעבר, לתרבות ולהיסטוריה של המקום.



מן החולות, דורי (דורון) אורין. מיצב חוץ ברחבת הכניסה לביתן הזכוכית ולגלריית המגדל. צילום: הדר סייפן



בונה והורס את תל אביב האוטופית


גם השיכונים שבונה דורי (דורון) אורין בעבודה מן החולות מוצגים בחוץ ומתייחסים למקום בו הוא גר, שכונת מעוז אביב. העבודה הזו מאוד נגעה לליבי. זהו "ארגז חול" מוגדר בסף עץ ועליו יצר האמן בלוקים של חול אדמה בצורה שמזכירה שיכוני מגורים, כמו אלה שגדלתי בהם בילדותי.

היה לי עצוב ואפילו כואב לראות ככה את השיכונים, חומים, מטים לפול, צפופים ועלובים. כשגדלנו בשנות הששים והשבעים בשיכונים הללו, הם היו בהירים, חדשים, קורנים ויפים. זה מה שעושה הזמן. על שיכונים כאלה, בבת ים כתבתי פוסט שאתם יכולים לחזור ולקרוא בו. לב העבודה הוא מסר לגבי עירוניות וקפיטליזם ולגבי מה שקרה לחיים הפשוטים שלנו.

כך מסביר אורין באפליקציה המלווה את הביאנלה - "אני בונה את תל אביב האוטופית, עיר הנבנית מן החולות, עיר שתושביה המדומיינים שווים זה לזה וחיים בפשטות ובצניעות. ואז אני הורס את תל אביב שלי ובונה תחתיה עיר חדשה, המצייתת לאינטרסים הכלכליים של השוק החופשי המתקיימים כיום.

בכך אני ממחיש את הפער בין ישראל המדומיינת של פעם לישראל המתממשת עכשיו, בין שאיפתם של המעצבים והארכיטקטים ליצור מבנים שיקיימו בתוכם חיים אידיליים ובעלי משמעות לבין השלמה עם מציאות קפיטליסטית ודורסנית שבה העיסוק העיצובי תפל, עקר ונטול משמעות".

אורין צפוי לבצע תהליכי "פינוי בינוי" במהלך התערוכה. להרוס את "שיכוני החול" ולבנות במקומם מגדלי מגורים גבוהים. מהלך חכם, נכון, נוקב ועצוב.



מן החולות, דורי (דורון) אורין. פרויקט פינוי בינוי. צילום: הדר סייפן



התערוכה מזמינה אותנו לשים לב לשינויים שמחולל הזמן. שינויים בשיכונים ובשכונות שלנו, בגוף הפרטי שלנו ובנוף העירוני שלנו. חדש ורענן מתבלה ומתיישן. אנחנו מבחינים בתהליכי כליה והתפוררות.

דרך המבט על האנטרופיה הזאת, האמנים והאמניות קוראים לנו, בני אדם וקהילות, לחשוב גם על האחריות שלנו כלפי הסביבה והערים שבהן אנו חיים ואותן אנחנו מתכננים ובונים לדורות הבאים.



חיה בתוך קירות של לחם


גם העבודה לא על הלחם לבדו של אביבית סגל מתייחסת להתבלות ולכליה. סגל יוצרת מבצק מחמצת (כן!) עשרות קערות בצק בגדלים שונים שמוצבות על הקרקע או על עמודים. לי זה נראה כמו מושבה או קהילה. "העבודה הזו חיה" היא אומרת לי כשנפגשנו במקום. העבודה מגיבה לתנאי האוויר והשטח והיא לא תישאר כמו שהיא עד סוף התערוכה.

אנחנו מבחינות יחד בתהליכי פירור והתפרקות. כמו הגוף שלנו, כמו היישובים לנו. אם תבואו אחר הצהריים תראו כמה יפה אור קרני השמש שמגיע ומאיר את הקערות ובאותה עת מיבש ושובר אותן. כמו בחיים עצמם, נכון?

שימו לב שבצד אחר של המרחב אביבית בנתה קיר של לחמים. אם תתקרבו תוכלו להריח ולהתגעגע למשהו בסיסי, משהו שורשי, משהו יציב ופשוט.



חזית של שיכון היא אייקון עירוני


מכאן, לעבודה גריד מקומי של רותם בנאי שמציגה לנו תריסולים בחזית שיכון. בזיכרון הקולקטיבי שלנו התריסים האלה לבנים ומפויחים ואילו ביצירה הזו, העשויה בחיתוך נייר ניאון, הם תלויים על הקיר כמעין חלום או הזיה. המראה מאוד מושך ומתעתע.

בקשתי מבנאי לומר לי מה הביא אותה ליצור את היצירה הזו –"גדלתי בתל אביב, בבניין שיכון הכי 'רגיל'. עם השנים שמתי לב שלמרות העיסוק הרב ב'עיר הלבנה', בבנייני הבאוהאוס ובשאר הבניינים לשימור מראשיתה של העיר, אני מוצאת את היופי המיוחד שלה דווקא בבנייני השיכון הסטנדרטיים, חסרי האופי כביכול. הבליל הזה של תריסים, מרפסות, מזגנים, כבלים ודודי שמש יוצרים אסתטיקה ייחודית וכל כך ישראלית. דווקא מהמקום שלא התכוון להיות יפה נוצר משהו מרהיב.

כשמסתכלים על חזית של שיכון (בתל אביב או בכל עיר ישראלית אחרת) רואים גריד מרתק, מבולגן ולא אחיד: האחד סגר מרפסת והשני עשה תריסים כאלה והשלישי תריסים אחרים ואצל הרביעי המזגן תלוי בנקודה אחת ואצל ההוא שמתחתיו בנקודה אחרת, וכל הבאלגן הזה, שמבטא מרקם חיים, יוצר את הגריד היפיפה והכל כך מקומי הזה. מבחינתי חזית של שיכון היא אייקון עירוני הרבה יותר מכל בניין לשימור ובוודאי שיש בה הרבה יותר יופי וחיות מכל הבניינים החדשים שמחליפים אט אט את השיכונים הישנים".


גריד מקומי, רותם בנאי. תריסולים עשויים נייר ניאון מוצגים בביתן הזכוכית. צילום: הדר סייפן



הבניינים בלתי נגמרים והזמן אינו עוצר


המגדלים הרכים שמפסלת שירה גפשטיין מושקוביץ מוצבים בביתן הקרמיקה לצד מודלים של עיר עתיקה מתצוגת הקבע במוזיאון. הם עשויים מחומר ספוגי רך וירוק שבמקורו נועד לשזירת פרחים ומגיעים עד לתקרת המבנה. הבחירה האוצרותית למקם את העבודה שלה במקום מעצימה את סיפור המעבר בין התקופות, מהפרהיסטוריה ועד היום.

שוחחתי טלפונית עם שירה גפשטיין מושקוביץ על העבודות שלה כדי להבין מה הביא אותה להקים את המגדלים האלה ומה היא חושבת על עירוניות.

"יש כאן אמירה על הדורות של החקלאים ועל המגדלים שצמחו מסביבם. בתוך הפודיומים של העבודה מצויה אדמה של המושב בו גדלתי. זה התחיל מצורך לפתרון בטיחותי לייצוב העבודה ובעצם מהווה מחווה ואמירה לגבי משהו שמחבר בין הזמנים. מקשר בין עבר הווה ועתיד".

על הדרך האישית שלה לעירוניות ועל הגישה שלה למה שקורה לערים כיום היא מספרת: "גדלתי במושב כל הילדות, עד הצבא, אחר כך גרתי חמש עשרה שנה בתל אביב, בתוך האורבניות. אני שני הדברים האלה. גם כיום אני חיה בתוך המהלך של מעבר מעיירה לעיר. (גרה בהוד השרון ע"פ)

אבל זה משהו יותר רחב. הוד השרון היא עיר מנומנמת שבאים אליה לישון ולגדל ילדים. היא סוג של מדבר תרבותי. עד שלא יקרה משהו מעניין נוסעים לתל אביב. המגדלים רק מנציחים את זה. מה שמעניין את השלטון זה לבנות עוד ועוד מגדלים ולא לייצר תרבות בהכרח". ולגבי העבודה עצמה שראשה בתקרה היא אומרת: "הבניינים בלתי נגמרים. אם לא היה שם גג הבניינים לא היו נגמרים." גפשטיין מושקוביץ נוקטת עמדה ושמה למגדלים גבול.

ויש עוד דבר – "העבודה תלוית זמן. אנחנו רואים את העבודה מהאמצע, הספוגים מתפוררים ומשנים צבע" אומרת גפשטיין מושקוביץ. צבעו העז של החומר הספוגי ממנו בנויים המגדלים השתנה ונעכר במהלך התקופה בה מוצגת העבודה. הצבע ההתחלתי היה ירוק עמוק, אבל לא ראינו את זה משום שהתערוכה הייתה סגורה מספר חודשים בגלל הקורונה.

מה שקורה ל"מגדלים הרכים" דומה למה שקורה לגוף שלנו וכמו מה שקורה לשיכוני המגורים שלנו: הם משתנים, הם מתבלים. "הבניינים מייצגים את הגוף וההתיישנות שלו. הזמן לא עוצר" אומרת גפשטיין מושקוביץ. "זה דבר שהוא משמעותי. אחת ההבנות שלי בחיים היא הזמניות."



מגדלים רכים, שירה גפשטיין מושקוביץ. מגדלי ספוג רכים בביתן הקרמיקה. צילום: הדר סייפן




מחשבות על השיכון הכי אקולוגי


ואסיים עם השיכון האולטימטיבי – האיגלו המקורי, האסקימוסי או האינואיטי, עשוי מלבני קרח הוא השיכון הכי אקולוגי שאפשר לחשוב עליו. הוא שומר על החום בפנים, נמס ונעלם ולא מותיר טביעת רגל סביבתית.

לעומת זאת, האי-גלו הזה שיצרו בסטודיו מג'נטה, בנוי מנירוסטה, הוא מקרין את החום החוצה ומשקף את הסביבה בצורה מקוטעת ועם זאת מסקרנת ומושכת. בקיצור, הוא גורם לנו לחשוב על החומרים מהם אנחנו בונים ועל יחסינו לסביבה באופן כללי.



אי-גלו, סטודיו מג'נטה: רונן בבלי. מיצב חוץ המקבל את פני הבאים למוזיאון. צילום: הדר סייפן



הטקסט התפרסם לראשונה בבלוג Urban Glance – תצפית אישית על ערים ועירוניות מאת עפרה פלמר גרנות















331 צפיות