כלאים, 2018, טל בטיט

מה

פורצלן; יציקה, זיגוג

מי

טל בטיט, יליד 1988

למה

סדרת אובייקטים המשלבים בין תרבויות שונות, וחרסיות שונות. כל אובייקט מורכב ממספר חלקים, המחוברים אחד לשני באמצעות הגלזורה שמזגגת את אחד מהם.

"כִּלְאַיִם הוא פרוייקט העוסק בניגודים, ובחיבור הלא שגרתי שלהם אחד עם השני. שילוב בין תרבויות – תרבות העבר, הפונקציונלית מצד אחד וחמה מצד שני, אל תרבות האינסטנט והטכנולוגיות שהיא מביאה עמה, בין צורות עתיקות, לצורות מחוללות מחשב ותוכנה; ניגודיות מרקמית-חושית, בין מחוספס לחלק; חזותית – בין מט למבריק, בין רצינות, לשובבות. מקיצון אחד לקיצון שני, כמו שילוב בין מוזיקה קלאסית למוזיקת פופ.

גלזורה היא ציפוי זכוכיתי המיושם על אובייקטים קרמיים כדי לאטום את החומר לנוזלים, במהלך השריפה, בטמפרטורה מסויימת, הגלזורה ניתכת ומזדגגת. ובעצם נהפכת למעין מעטה זכוכיתי על הכלי. כאשר טוענים תנור לשריפת גלזורה, נזהרים מאוד שהאובייקטים לא יגעו אחד בשני, אחרת תיווצר הדבקה בין הכלים שתהרוס את שניהם. אני רציתי לקחת את החסרון ולהפוך אותו ליתרון – להשתמש באותה הטעות, כטכניקת חיבור בין חלקים.

השימוש בגלזורה כמחבר אומר שכל החלקים נוצקים בנפרד, נצבעים במידת הצורך בנפרד, נשרפים בנפרד, נטבלים בגלזורה בנפרד, מורכבים לצורה מסוימת ונכנסים כך לתנור, בתקווה שיחזיקו מעמד והגלזורה תאחה בין כולם לכלי אחד.

עם התקדמות המחקר הגעתי למסקנה שאני רוצה לצאת מאותה מסגרת, לחפש את הביטוי הכי נכון לטכניקה מאשר לחפש לאתגר אותה ללא סיבה. ההבנה כי הגלזורה מדביקה כל דבר לכל דבר, כל עוד הוא עצמו שורד את השריפה, הובילה אותי לחיבור בין חרסיות שונות.

ישנם אלפי סוגים של חרסיות בעולם, כל אחת מתנהגת אחרת, בעלת תכונות שונות, ובעיקר בעלת התכווצות אחרת – מה שלא מאפשר לחבר חרסיות מסוימות אחת לשניה בטכניקות הדבקה קרמיות רגילות, מקום החיבור יסדק ויתפרק עם התכווצות החרסיות. מכיוון שהגלזורה היא סוג של הדבקת "צד שלישי" חיצונית היא יכולה לחבר.

כשהחלטתי לשלב בין שני סוגי חרסיות, החלטתי לחבר את החומר הלבן לטרה קוטה האדומה. ניסיתי לחשוב אילו ערכים ואסוציאציות מביא איתו כל חומר. מבין האסוציאיות שהחומר האדום העלה לי נכללו זול, עתיק, פונקציונלי. החלטתי להתמקד בכלי החרס הקדומים, שנבנו על טהרת השימושיות. החומר הלבן העלה אסוציאציות של על זמניות, מזוגג ומבריק, וכמובן יוקרתי. הבנתי שהוא יוכל לעטות כל צורה שארצה.

בחרתי לייצר סדרת אגרטלים המשלבים בין שני עולמות והקשרים שונים לחלוטין. כל אגרטל מורכב בחציו מצורות עתיקות, מוכרות, על זמניות, עשויות טרה קוטה, וחציו השני מורכב מצורות שעוצבו ונבנו בתוכנות תלת ממד, כשהמטרה הייתה להקנות לחומר צורה שלא נראית שגרתית עבורו".

איפה

העבודה מוצגת בביתן הזכוכית, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב, מוז"א – מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.