מיסוך – Screening – اخفاء (2019), שירלי בר אמוץ, יניב קנלר - מוזיאון ארץ ישראל

מיסוך – Screening – اخفاء (2019), שירלי בר אמוץ, יניב קנלר

צילום: הדר סייפן

מה

כלי זכוכית מסורתיים מתוצרת חברון, סיליקון; ניפוח

מי

שירלי בר אמוץ, ילידת 1974; יניב קלנר, יליד 1972

למה

"כלי זכוכית חברון היו נוכחים במציאות הישראלית של שנות ה-70. תהליכים גלובליים והמציאות הפוליטית גרמו להם להיעלם כמעט לחלוטין. בעבודה אנחנו מחזירים ושמים על השולחן את הכלים. רק שהפעם הם מצופים בשכבת סיליקון דקה המבודדת אותם מעולם, נאמנים לעקרון ההפרדה השולט בחברון.

אל האוסף של ביתן הזכוכית במוזיאון יורדים בגרם מדרגות צר. שם, מאחורי דלת, על אחד המדפים מסודרים כמו זיכרון נשכח, כלי זכוכית בצבעים עזים. זכוכית חברון. כלי הזכוכית היו כמעט פריט חובה בסלון הישראלי בשנות ה-70, מזכרות מטיולים אחרי המלחמה. הכלים הללו נעלמו מהבתים וכמעט ונעלמו מחברון.

ייצור הזכוכית בחברון החל לפני שנים רבות, חומרי הגלם המקומיים – החול מכפרי הסביבה וסודיום קרבונט מים המלח יצרו את המראה האופייני. בשיאה תעשיית הזכוכית של חברון מנתה עשרות בתי מלאכה, ברובע שעד היום נקרא רובע מנפחי הזכוכית. במאה השנים האחרונות ייצור כלי הזכוכית בחברון נמצא בירידה מתמדת. הגלובליזציה, ירידה בתיירות והגבלות על תנועת פלסטינאים – כל אלו הביאו לסגירת רוב בתי המלאכה.

'אלו כלים ישנים – כבר כמעט לא עושים כאלו, אני אוהבת את הכלים האלו מפעם', מסבירה לי סוהא בעלת חנות בעיר העתיקה. כלי הזכוכית צופו בסילקון דק המשמש ליצירת מסכות בתעשיית הקולנוע. הסיליקון עוטף את כלי הזכוכית בשכבה דקה וכמעט שקופה, במבט ראשון נראה שהכלי לא השתנה. אך למעשה כבר לא ניתן לחוש בחומריות המקורית, ולהרגיש את קרירות הזכוכית. רק נזילת הסיליקון מהכלי מהווה עדות דוממת לבידודו של הכלי מהעולם".

איפה

העבודה מוצגת בביתן הזכוכית, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב, מוז"א – מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.